ימים כאלה הם הימים שלא רואים באינסטגרם. הם לא מתחילים בקפה רגוע מול המחשב והם בטח לא נגמרים בתיקיית פרויקטים מסודרת ונקייה. הם מתחילים ומסתיימים בתוך סערה מושלמת שבה הכל קורה בבת אחת.
היום שלי נראה בערך כך. פרויקטים ענקיים בעסק שנמצאים בנקודת רתיחה, מיילים דחופים והודעות שלא מפסיקות להבהב מלקוחות. בתוך כל זה הלו"ז המשפחתי לא עוצר לרגע. לרוץ עם הילד לשיעור פרטי, משם להקפיץ לחוג, לתווך ולשמש כפסיכולוגית צמודה לילד שמתווכח ומתוסכל ממשהו שלא הצליח לו, וגם להתארגן רגשית ולוגיסטית למסע הכומתה של הילד הגדול שלי.
אם אתן מנהלות עסק ומשפחה, אתן בטח מכירות את התחושה הזו שבה את מרגישה שאת נמתחת לכל הכיוונים ובכל רגע משהו עומד להיקרע.
אני כותבת את המילים האלה כשאני מותשת. באמת. היום הזה עוד לא נגמר ואני לא הולכת לספר לכן סיפור גבורה על איך תקתקתי את הכל בחיוך. בקושי שרדתי את השעות האחרונות.
אבל אם יש משהו אחד שהיום הזה הזכיר לי, והוא אולי השיעור הכי חשוב שאני יכולה לקחת איתי הלאה, זה שאין שום פרס על לנסות לעשות הכל לבד.
כשהלחץ עלה על גדותיו עשיתי כמה פעולות פשוטות שהצילו אותי. הבנתי שלא הכל חייב לקרות עכשיו ושיש דברים שיכולים לחכות למחר. נעזרתי בשותף שלי, כי בשביל זה יש שותפים לדרך כדי להחזיק יחד את המשא. בחרתי לא להתבייש, לקבל עזרה נוספת ולגייס עוד ידיים עוזרות לאן שצריך. ונשמתי, המון.
ניהול עסק עצמאי לצד משפחה הוא לא גרף ישר של הצלחות ורוגע. הוא שילוב של ימי שיא מדהימים וימים מתישים שבהם ההצלחה הכי גדולה היא פשוט לעצור, לבקש עזרה ולנשום.
אז לכל מי שחווה עכשיו יום כזה, את לא לבד ומותר לך להיות עייפה. מותר לך לשחרר. מחר יום חדש.
תפריט
